ספר זה הוא מקדש לתרבות המימז הישראלית. בספר נחקור את מקורות המימז, נגדיר מה הוא מימ ומה הוא מימ ישראלי, איך הם משפיעים על חיי היום יום שלנו - מקמפיינים פרסומיים של משרדי ממשלה ועד עמודי מימז איזוטריים.

בנוסף, הספר מכיל ארכיב של מימז ישראליים ומגוירים - שמטרתו להראות לקורא את העושר התרבותי שנמצא במקומות חבויים מהעין הציבורית. מטרת הספר היא לפתוח צוהר לתרבות אינטרנט נישתית שלאט לאט הופכת לקונצנזוס ציבורי.

Buffer היא פלטפורמה לניהול נוכחות ברשתות חברתיות. מנהלי תוכן כותבים בה פוסטים, מתזמנים אותם לכל הערוצים ועוקבים אחרי הביצועים. המשימה בקורס הייתה לקחת מוצר דיגיטלי קיים ולהוסיף לו פיצ'ר שמשרת מטרה סביבתית, בלי לשבור את מה שכבר עובד בו.

מנהלי סושיאל מפרסמים טענות סביבתיות שאין להן כיסוי, לא מתוך כוונה להטעות, אלא כי "ידידותי לסביבה" נשמע כמו שיווק ולא כמו הצהרה שצריך לעמוד מאחוריה. בינתיים הרגולציה מתהדקת: ה-EU Green Claims Directive וה-FTC Green Guides דורשים שטענה כזו תהיה מסויגת ומגובה בראיות.

ההחלטה המרכזית שלנו הייתה לא לבנות כלי חדש. ל-Buffer כבר יש AI Assistant שכותב ומשכתב פוסטים, והמשתמש כבר פונה אליו ברגע הנכון: בזמן הכתיבה, לפני הפרסום. במקום להוסיף עוד מסך שצריך לזכור להיכנס אליו, נכנסנו לתוך הכלי שכבר יושב בזרימת העבודה.

מעבר לזיהוי נוסף מאגר. כל טענה שסומנה, כל מקור שצורף וכל ניסוח חלופי שנבחר נאספים לאורך זמן. כך המערכת מפסיקה להיות בודק־איות ומתחילה להראות למותג איך השפה שלו משתנה.

השוקת היא יותר מסתם דליקטסן - היא חגיגה של מלאכת יד מקומית וסקרנות קולינרית. ממוקמת בפרדס חנה, מרכז אומנותי זה מחבר בין חובבי אוכל לתוצרת איכותית, farm-to-table, עטופה בזהות מותגית שמרגישה אותנטית כמו המרכיבים עצמם.

יצרנו שפה ויזואלית המושרשת בגוונים אדמתיים ואיורים בסגנון חיתוך עץ, המשקפים את מורשת גידול הבקר של הבעלים ואת התשוקה לשקיפות. מתוויות הצנצנות ועד פוסטרי הסדנאות - כל אלמנט עיצובי מזמין את הלקוחות להאט, לטעום את ההבדל, ולגלות את הסיפור מאחורי האוכל שלהם.

נבו - גופן עברי חדש שנוצר בהשראת כרזות טיפוגרפיות ישראליות משנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20.

הגופן שואב מהאסתטיקה הגרפית של אותה תקופה - תקופה שבה עיצוב ישראלי מצא את קולו הייחודי, בין מודרניזם אירופי לזהות מקומית מתגבשת.

רזיאל הוא גופן עברי שנולד מכתב יד מהמאה ה-18 של ״ספר רזיאל המלאך״, שמצאתי בספרייה הלאומית. הוא נכתב בטיפוס אות שלא הכרתי, ומשהו בו תפס אותי.

הפרויקט מורכב משני חלקים: הגופן עצמו, ואתר חי שבו סוכן בשם רז מנהל שיחה קצרה עם המבקר ושוזר לו קמע אישי.

האות ש - משמאל הצורה הממוצעת בכתב היד, ומימין הפרשנות בגופן. שלוש המשיכות נשמרות, הסריף נבלע בתוך צורת האות, והתנועה האורגנית של כלי הכתיבה נשארת ביציאה בתחתית.

באתר מחכה רז. הוא שואל שלוש-ארבע שאלות, מקשיב, ושוזר קמע שמתגשם מול העיניים בסוף השיחה. אפשר לסרוק אותו לטלפון, להדפיס כגלויה או לשמור כווידאו.

ספר ספסימן שמלווה את הגופן - אנטומיה של האותיות, היררכיית גדלים וטקסט רץ.